קרן משתתפת בקבוצת טיפול בתנועה סיפרה " במהלך הקבוצה למדתי לעצור פעמים רבות ולהקשיב לעצמי- לרצונותי ולצרכי ולפיהם לפעול במקום להתחשב בסביבתי. למשל כאשר ההנחיה היתה לנוע ברחבי החדר עם אחת הבנות לפני שצייתתי בדקתי עם עצמי ועם גופי, האם זה מה שהוא רוצה וכאשר נתתי לו מקום וחשיבות להחליט אחרת פעלתי בהתאם . קשב זה שחרר כאב מסויים שהתמקד בביטני חשתי שאני יכולה להיות יותר אני ופחות לשקר לעצמי ולזולתי ע"י התאמתי לסביבה ולהנחיות. כמו כן, שאר איברי גופי קיבלו תשומת לב והקשבה נוספת כמו למשל ע"י מגע ועיסוי של כפות הרגליים לאט לאט עוצמת הכאב בבטני נחלשה ותדירות הכאבים פחתה. תחושתי היא כאילו נפתח איזה נתיב שהיה חסום".
" למעשה במפגשים בקבוצה, ע"י מתן תשומת לב לאיברים שונים בגופי למדתי לתת לגוף שלי משמעות , מקום חשיבות. למדתי להיות יותר קשובה לגוף שלי לאיתותיו לצרכיו ולהתייחס בכבוד לצרכים אלו למשל כאשר אני חשה בחום עז , כיום אני ממהרת יותר לדאוג להטבה בתנאים והופכת לאקטיבית ע"מ לשפר אותם. למדתי זאת ע"י מתן רשות לעצמי להיות קשובה לצרכי ואף לפעול על פיהם."
",מתוך החשש הראשוני בתנועה משותפת עם האחרת , גיליתי בעצמי בחיי היום יום את הקושי ביצירת קשר פתוח ואישי עם האחר מעין קשר עם גבולות ומרחק בטוח יתכן מתוך הרצון לשמור ולהגן על עצמי מפני פגיעה או תחושה של פלישה. בהקשר זה עברתי תהליך שבו בתחילת המפגשים, פעמים רבות נזקקתי לחפץ כלשהו, מעין חפץ מעבר ,ע"מ להרגיש בטחון ואולי גם בכדי להסתתר מאחוריו ורק לאחר זמן מה יכלתי להיפרד ממנו וליצור קשר עם האחר. כאשר במפגשים בהמשך לא נזקקתי לחפץ כלשהו".
הגוף ככלי לבטוי ופורקן – הכוח של אמירת האמת הפנימית, ביטוי הרגשות, הוא כוח מרפא . זהו שלב הכרחי בכל טיפול וכך גם בטיפול בתנועה . זהו שלב בו מסירים מנגנוני הכחשה וכן מעלים מידע מהלא מודע ונותנים להם מקום לבטוי. כעס ,עצב, פחד, אשר בחיי היום יום חבויים במקום כלשהו בתת המודע ובדפוסים גופניים כגון ביציבה , צורת הליכה, מגבלות גופניות ואפילו סימפטומים של מחלות ומכאובים בגוף. יכולים בשלב מסוים לעלות למודע ולבטא עצמם ולקבל לגיטימציה. כאשר הם חשופים מושקעת פחות אנרגיה בשביל להדחיק אותם. לאחר מכן ניתן לעבוד על בחירות חדשות ומתאימות .
